המרחב שבין מערכות לסיפורים

זהות אנושית היא לעיתים רחוקות קו ישר.

שלי לא.

מאז שאני זוכר את עצמי, נמשכתי לדברים שקשה להסביר. לפעמים זה הוביל אותי לטכנולוגיה. לפעמים למוזיקה. במשך שנים התייחסתי אליהם כאל שני חיים נפרדים. במבט לאחור, אלה היו שפות שונות לאותן שאלות.

היום אני מייסד־שותף ומנכ״ל של פאסיו, שם אנחנו בונים מערכות AI לעולם הביטוח — תעשייה שחיה על סיכון, רגולציה והחלטות עם מחיר אמיתי. אני מעביר את הימים שלי במחשבה איך מערכות חכמות יכולות לעזור לאנשים להחליט טוב יותר, בלי להחליט במקומם.

לפני שהטכנולוגיה הפכה למקצוע שלי, המוזיקה כבר הייתה שם.

כשהייתי בן שבע, הקלטתי את שיר הפתיחה של ״גלגל המזל״. הקליפ עדיין מסתובב שם. שרתי, הופעתי, ולמדתי מוקדם איך זה מרגיש לעמוד מול אנשים ולנסות לגרום להם להרגיש משהו.

ואז היזמות השתלטה. בניתי חברות — היפו, צ׳וקו, פאסיו. השקתי מוצרים שעבדו ומוצרים שלא. למדתי תעשיות דרך פירוק שלהן, בדיוק כמו שפעם למדתי שירים.

יש מחשבות שהפכו לחברות. אחרות הפכו לשירים.

השירים לא נעלמו.

רובם פשוט חיכו.

חלקם נשארו במגירה יותר מעשרים שנה, עד שסוף־סוף הקלטתי אותם.

לא כי חיכיתי לרגע הנכון.

כי בסוף הבנתי שהם לא צריכים אחד.

היזמות נתנה לי חופש. אני לא תלוי במוזיקה לפרנסה, וזה מרשה לי להיות כן איתה בצורה נדירה. בלי פלייליסט להתאים אליו. בלי אלגוריתם לרַצות. קריירת פופ לא מעניינת אותי. שיחות כן.

לפעמים הן קורות דרך תוכנה.

לפעמים דרך הרצאה.

לפעמים דרך שיר של שלוש דקות.

יש בקרים שבהם אני בונה מערכות AI. ויש ערבים שבהם אני מקליט שירים. העבודה נראית אחרת. השאלה שמתחתיה כמעט אף פעם לא.

זהות.

פחד.

מרחק.

תקווה.

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, והמערכות הסמויות שמעצבות איך אנחנו חושבים, אוהבים ובוחרים.

בעיניי, אלה מעולם לא היו סתירות. זו אותה סקרנות בבגדים אחרים.

אף אחד מהעולמות האלה לא מגדיר אותי לבדו. יחד, הם מספרים סיפור אחד — על מישהו שמנסה להבין בני אדם.

כי בסופו של דבר, כל מערכת נבנית על ידי אנשים.

כל חברה מספרת סיפור.

כל אלגוריתם משקף בחירות אנושיות.

וכל שיר, אישי ככל שיהיה, הוא עוד ניסיון לגרום למישהו להרגיש קצת פחות לבד.