סקרנות

במבט לאחור, אני שם לב שאני חוזר שוב ושוב לאותו דפוס.

אני נמשך לדברים שקשה להסביר.

פעם זו הייתה מנגינה.

אחר כך ארגון שמנהל סיכונים — היפו, צ׳וקו, פאסיו.

אחר כך בינה מלאכותית — לפרק מודלים עד שאנשים מפסיקים לפחד מהם.

אחר כך לעמוד מול סטודנטים, ולהראות להם איך מכונה רואה את העולם.

ואז שיר שחיכה עשרים שנה במגירה — ״רחוק מכאן״ — עד שהגיע הזמן שלו.

בכל פעם אני מוצא את עצמי מנסה לעשות את אותו הדבר: לקחת משהו מורכב, ולגרום למישהו אחר להרגיש שהוא מבין אותו קצת יותר.

מעולם לא באמת עניין אותי לבחור בין טכנולוגיה לאמנות.

תמיד עניינו אותי בני אדם.